ניתוק רגשי – להיות אישה רגישה בתוך מלחמה:

אני פוגשת בחודש האחרון בקליניקה יותר ויותר נשים שמשתפות שהן מרגישות קהות רגשית ושהן לא מכירות את עצמן. דווקא הן, שרגילות לכך שהן מגיבות לאירועי החיים שלהן לרוב בטלטלה ובסערה רגשית, מופתעות שמאז ה - 7 לאוקטובר הן מרגישות שהן לא מרגישות.

הניתוק הזה, ככה הן משתפות בא לידי ביטוי בקושי שלהן להתרכז, בחוסר תאבון או תחושה שאין טעם לאוכל וטעם לדברים בכלל ותחושה שהדברים עוברים על ידן מבלי שהן מרגישות או נוכחות וזה נורא מבהיל כי הן לא מכירות את עצמן ככה.

אז מה עובר עליהן? ולמה הנפש שלהן מגיבה ככה? והאם זה משהו שצריך לדאוג ממנו?

להיות אישה רגישה בתוך מלחמה זו חוויה לא פשוטה בכלל.

עוצמת הכאב, הפחד, הקושי והאימה מאד גדולים ולכן הנפש בוחרת להגן על הרגישות הזאת על ידי לקיחת מרחק רגשי ממה שקורה פה כדי לצלוח את היום יום או במונח הימימאי ׳מידת רוחק׳. בעצם הנפש ׳בוחרת׳ לקחת מרחק מהדברים וכשיגיע הזמן הנכון היא תתקרב לזה בצורה הנכונה וההדרגתית עבורה.

 ״ברגע שישנה מידת רוחק יש התקרבות מדודה,

מאפשרת לך להיות על מקומך, הרבה מנוחה אותו הזמן״. (ימימה)

 כשהנפש לוקחת מרחק היא בעצם מאפשרת לעצמה מנוחה מההתמודדות הלא פשוטה עם עוצמות המלחמה, היא מאפשרת לעצמה את הקצב והזמן שנכונים לה.

אבל חשוב להבין, שככל שעוצמת ההצפה גדולה יותר ולא שמרנו על עצמנו מספיק בזמן (צפיית יתר בחדשות ובסרטונים עם תכנים קשים וכו׳) אז המידת רוחק תהפוך כבר כמנגנון הגנה ולאו דווקא ממקום של בחירה וניהול עצמי ואז החוויה יכולה להיות כבר של ניתוק רגשי והפרדה או במונח המקצועי ׳דיסוציאציה׳.

דיסוציאציה היא מנגנון הגנה הישרדותי שמופיע בעיקר במצבי דחק ובמצבים טראומטיים שבהם האדם לא יכול להגן על עצמו (להילחם או לברוח) ולכן עובר למצב של ניתוק כדי להגן על החוסר אונים שלו בסיטואציה הקשה. יתכן וזה יתבטא בנתק או ריחוק של ה:רגשות, מחשבות, זיכרונות, חיבור לגוף לבין המודע. זה אולי נשמע גדול או מבהיל אבל כולנו חוות דיסוציאציות קלות לפעמים במקומות של הצפה ועומס כמו לדוגמא: אנחנו מתקשות לשלוף משהו מהזיכרון כשאנחנו מוצפות רגשית, זה מצב נורמטיבי ויומיומי שבא וחולף אבל במצבים יותר קיצונים זה יתבטא בקשת של סימפטומים מורכבים יותר ויכולים להפריע לתיפקוד היומיומי.

אז למה אם לא עברנו בעצמנו אירוע מאיים עדיין יתכן ונחווה ניתוק רגשי?

מאורעות ה7.10 פגשו את כולנו במקומות הכי פגיעים שלנו ובהבנה שאין לנו באמת יכולת להגן על עצמנו ועל הילדים שלנו שהם דבר הכי יקר לנו. כמו כן, גודל ההפתעה וגודל הטראומה העלו אצל רבות מאיתנו את התחושה שאין על מי לסמוך ואין שום דבר בטוח באופן וודאי וה׳בית׳ שהוא המקום הכי בטוח התגלה כמרחב שניתן לפרוץ אליו וזה עירער את תחושת היציבות שהיה ניתן להישען עליה באופן וודאי.

בנוסף נחשפנו לסיפורים וסרטונים קשים מאד שיצרו בתוכנו (תלוי ברמת ובכמות החשיפה) חוויה שנקראת ׳טראומטיזציה משנית׳ שבה על אף שלא נכחנו בחוויה עצמה, עצם החשיפה לטראומה של מישהו אחר בעוצמה גדולה כזו נחווית כטראומה ממש ובאה לידי ביטוי בסימפטומים כמו: דריכות יתר, ניתוק רגשי, עצבנות, חרדה מוגברת, דיכאון, שינוי בשגרת החיים והימנעות, הבזקי חלומות מהאירוע ומחשבות מטרידות שחוזרות על עצמן ועוד.

ובעצם על אף שנשים ואימהות רבות לא עברו בעצמן את החוויה הטראומטית, הן עדיין מתהלכות ביום יום בחוויה קיומית של פוסט טראומה עם שלל תסמינים שיכולים להפריע ולשבש את התפקוד היומיומי. אבל בגלל שהן עצמן לא עברו באמת טראומה הן לאו דווקא יפנו תשומת לב לקשיים שעולים או יפנו לבקשת עזרה.

אז איך אפשר לדעת מתי כדאי כבר לפנות לעזרה ומתי זה מצב נורמטבי בהתחשב במצבנו?

 קודם כל חשוב להבין שבימים אלה שהמלחמה עוד מתקיימת זה הגיוני ונורמאלי שהנפש רוצה להגן עלינו ולשמור עלינו מפני כל הסיפורים הקשים וכמות העצב והכאב שקיימת פה ולכן היא בוחרת מנגוני הגנה שכרגע שומרים עלינו רחוקות ומנותקות קצת ממה שמתרחש פה, כדי שנצליח להמשיך ולתפקד על אף ולמרות כל מה שקורה.

הנפש שלנו מאד חכמה ויודעת בדיוק ואיך להגן על עצמנו וכשנרגיש שאנחנו כבר לא מאויימות ויכולות להרפות מהדריכות הזו זה יקרה באופן טבעי.

אבל אם זה כבר משפיע על התיפקוד היומיומי וזה מפריע להצליח ולמלא את התפקידים השגרתיים בהורות,בעבודה ובחווית העצמי (קיימים לשינויים דרסטיים בהימנעות, דיכאון, חוסר שינה, חוסר תיאבון ועוד) לא כדאי להמתין וכדאי כבר לפנות לבקשת עזרה (ניתן אף לקבל מס׳ מפגשים דרך קופת חולים ללא עלות) כי לאף אחת ולא משנה מה היא הסיבה לא מגיע להישאר לבד.

על כולנו עוברים ימים לא פשוטים, כל אחת והסיפור שלה וכל אחת וההתמודדות שלה.

אני רוצה לשלוח לכל אחת מכן חיבוק וכוחות מול מה שהיא מתמודדת בו וחיזוק שמותר לך כרגע לבחור במידת רוחק אם זה מה שנכון לך כדי כשיגיע הזמן תתפני להתקרב לעצמך ולקרובים לך בצורה המיטבית ביותר.

ואם בכל זאת את מרגישה שאת זקוקה כרגע למקום מכיל ומחבק ושאת זקוקה למישהי נוספת שתחזיק עבורך את הדברים,

אני רוצה להזמין אותך לכתוב לי או להתקשר ולא להישאר עם זה לבד.

כלילה