בין אימהות לדאגה עצמית - הקונפליקט הבינדורי

להיות אימהות בימים האלה זה לפגוש בתוכנו את החששות והפחדים הכי פגיעים שלנו, זה להתרגש ולבכות מחזרה הביתה של ילדות שהן לא שלנו, אבל מרגישות מאד שלנו.

זה להתפלל יחד עם אימהות אחרות לחזרתם של הילדים שלהם כאילו הם הילדים שלנו.

אנחנו כבר שנה וחצי מחזיקות במעין דאגה קולקטיבית לדברים שאולי לא קרו לנו אישית אבל קרו לשכנים, לחברים, למשפחה או לאנשים שאנחנו מזדהות איתם גם אם אנחנו לא מכירות אותם באמת. הם תופסים חלק נכבד מהלב שלנו ואנחנו מרגישות שזה לא הזמן, או זה לא בסדר, לתת מקום לסערת הרגשות ולהתמקד בעצמנו עד שהכול ייפתר.

להחזיק דאגה לאחרים לאורך תקופה כל כך ארוכה זה דבר שמאד מעמיס על המערכת הנפשית ואם לא נתחיל לדאוג גם לעצמנו ולפרק את הדאגה האישית שלנו, שנמצאת שם מתחת, זה יבוא לנו בבת אחת כמו גל צונאמי.

אז נכון שכבר הרבה ימים אנחנו מניחות על עצמנו כל מיני מנגנוני הגנה כדי לא להרגיש את הכאב שקיים שם מתחת, או את הפחד ואת הדאגה - אבל הם כבר מתחילים לכרסם וההשפעה שלהם מתחילה להיות ניכרת. בין אם זה קושי להירדם, חרדה בריאותית שפתאום צצה ומעסיקה, התפרצויות פתאומיות על הילדים או על הבן הזוג ובין אם זו חוויה יומיומית של חוסר שקט פנימי.

ואם אנחנו כל כך טובות בלדאוג לאחרים למה אנחנו לא טובות בלדאוג לעצמנו?

לעתים קרובות, הדרך שבה אנחנו פועלות בעולם היא הדרך שהפנמנו שהיא הנכונה ללכת בה והיא הדרך שקיבלנו בירושה מאמא שלנו שקיבלה בירושה מהדורות הקודמים. לפי הדרך הזו אנחנו קודם כל צריכות לדאוג לאחרים ורק בסוף בסוף אנחנו (אם נישאר זמן, כוח וכסף) ולכן אנחנו שמות את עצמנו במקום האחרון. 

לפעמים, יש לנו איזו תפיסה מחשבתית שאם אנחנו דואגות לעצמנו זה מעיד עלינו שאנחנו אגואיסטיות ולא אימהות טובות מספיק והאשמה הזו גורמת לנו לוותר על עצמנו ועל הצרכים שלנו.

בדיוק על זה מיה טבת דיין כותבת בספר שלה ׳פמינזם כפי שלימדתי את בנותיי׳:

״חבר קרוב שלי, רופא משפחה, מספר לי שנשים יותר מגברים מאובחנות באיחור רב בשלל מצבים רפואיים כי הן מרגישות אשמה כשהן שמות את הזרקור על עצמן ועל בריאותן ״על חשבון״ טיפול במשפחה. נשים מוותרות על חיי חברה, על חיי תרבות ועל זמן פרטי עם עצמן בשם ההתמסרות הטוטאלית שנדרשת מהן כאימהות״.(עמ׳ 87)

למה אם המכונית שלנו מתחילה לחרוק אנחנו יודעות ללכת למוסך כדי לטפל בה בשביל שתסע כמו שצריך וכשאנחנו מזהות כבר ממזמן שאנחנו חורקות, עייפות, עמוסות ובלי כוחות - אנחנו מושכות את זה עוד ועוד עד שאנחנו כבר קורסות?

דרך הפעולה הזאת הרי מוכרת לנו מילדות, מהאימהות שלנו ומהסבתות שלנו שהיו שמות את עצמן במקום האחרון והנה אנחנו ממשיכות את ההעברה הבינדורית הזאת שבה קודם כל האחרים ואז אנחנו.

כי הבחירה שלנו לשים את עצמנו במקום האחרון, קודם כל לדאוג לילדים שלנו, לבן זוג, להורים שלנו, לאחים שלנו, למה שקורה בארץ, לדאוג לחטופים ולחטופות אבל לשכוח את עצמנו - היא בחירה שמוטבעת בנו כל כך עמוק, שכדי לבחור אחרת אנחנו ממש צריכות לפתח שריר חדש, אנחנו צריכות לבחור מחדש לשים את עצמנו לפני כל שאר המשימות כדי לפנות מקום לקיום שלנו גם בתוך החיים העמוסים שלנו כאימהות.

איך אפשר לפתח שריר כזה? רק כשנסכים להיות כנות עם עצמנו ולזהות שאנחנו מוותרות על עצמנו מתוך איזו אידיאולוגיה שאנחנו מחזיקות בה ובטוחות שהיא הנכונה (כי ככה חונכנו) אבל בפנים אנחנו מרגישות מרוקנות ועייפות. רק כשנסכים להבין שמשהו פה כבר לא עובד או חורק נוכל לבחור אחרת, נוכל לבחור להכניס איזון בתוך הבחירות שלנו ונוכל לראות שהתמסרות לא סותרת דאגה לעצמנו. וזה שאנחנו נדאג לעצמנו זה לא אומר שאנחנו פחות דואגות לאחרים, זה רק אומר שאנחנו הולכות לחזק את המיכל שלנו ושאנחנו חשובות לעצמנו בדיוק כמו שאחרים חשובים לנו. ויותר מזה כדי שנצליח באמת להיות עבור האנשים שחשובים לנו אנחנו צריכות להתמלא ולהיות עם כוחות ולכן לדאוג לעצמנו זה תנאי הכרחי שמאפשר לנו לדאוג באמת לאחרים ולא מתוך הרזרבות שנגמרות לנו.

אז אולי הגיע הזמן לבחור אחרת? אולי הגיע הזמן להעביר לבנות שלנו ירושה חדשה בה יש להן מקום לפני הכל או לפחות יחד עם הכל? ירושה בה הן מרגישות חופשיות לדאוג לעצמן מבלי האשמה שזה בא על חשבון מישהו אחר אלא להפך. כי כשלהן טוב - טוב לכל מי שסביבן.

אז אני רוצה להזמין אותך לעצור ולבחור לתת מקום לעצמך כדי לרוקן את המיכל מכל מה שאת מחזיקה בו בשנה האחרונה ולהטעין את עצמך בכוחות חדשים.

מזמינה אותך לדאוג לעצמך ולא לחכות לרגע שבו תגיעי לקצה ולקבוע איתי זמן שבועי לעצמך לטיפול בקליניקה.

ואם את עדיין לא מכירה אותי, אני רוצה לספר לך שבקליניקה שלי אני מטפלת רגשית, אונליין, באימהות דרך כלים מגישת ימימה ואנחנו מחזיקות יחד את כל מה שעולה בך, מתבוננות ושואלות על זה שאלות, ממתינות לתשובות שיגיעו ומוצאות יחד את הדרך לחזק אותך ולפנות זמן ומשאבים לעצמך, גם במציאות אימהית מורכבת ועמוסה.

נשמע לך מעניין? רוצה לדעת יותר? תכתבי לי.

ומניחה פה לסיכום, את השיר המקסים של רחלי ראובן שמזכיר לנו לא לשכוח את עצמנו:

אימהות צריכות מפעם לפעם \ רחלי ראובן

"חכה לי ",

בקשתי מהבן שלי

"אני יוצאת להביא לנו

קצת אויר חדש

מן ההרים,

החזק מעט אתה את הימים כאן

אני עולה למעלה ממני,

לפסגות

לשאוב לנו מחוכמת צידי הדרכים,

מתבונת השבילים הלא מסומנים,

מתשוקתי אלי,

אני עולה להרים

לשיר בקול

שתיכנס עוד שמחה לחיים שלנו,

ויבואו אצלנו כוחות להמשיך את הדרך,

חכה לי כאן ילדי הטוב,

אחוז בשגרה

עד שאשוב,

אימהות צריכות מפעם לפעם

לעלות להרים,

לשחות ערומות במעיינות האור של אלוהים,

להיזכר בגופן,

לעשות לעצמן תענוגות,

לשכשך במי החיים שהן,

אימהות צריכות מפעם

לפעם

לצאת לבד ליערות,

איפה שרחוק

מהבית

איפה שקרוב אצל עצמן,

לאסוף לתוכן שקט

כדי לשוב ולשמוע את החלומות שלהן,

את בעיטות הרחם המבקשת לברוא

שוב לברוא

שוב לפעום

ולרטוט

ולהביא אהבה מחדש,

אימהות צריכות מפעם

לפעם

לעזוב הכל מאחור

ולבוא בטבע של עצמן,

להיזכר איך שהן צוחקות,

להיזכר איך שהן נשים,

לפני הכל

הן

נשים״.