האם מותר לנו לנוח בחופש הגדול?

אחת התלמידות בקבוצת ימימה סיפרה בשיעור שעשינו לחופש הגדול שהדבר שהיא הכי זוכרת לטובה מהחופש שלה כילדה זה שההורים שלה נתנו לה לא לעשות כלום, או במילים אחרות הסכימו שתתבטל. ולקח לי הרבה זמן מאז אותה אמירה להבין כמה עומס מונח לי אישית על ההסכמה להתבטל, או ההסכמה קודם כל לעצמי שמותר לי לנוח. זכורה לי מהחופש הגדול שלי כילדה בעיקר שאלה אחת שחזרה על עצמה שוב ושוב בערב: מה עשית היום? (והכוונה הייתה לדבר בעל משמעות וערך..)

והילדה שבי ישר הרגישה צורך להתפתל, להתנצל ולהצטדק על זה שלא עשיתי משהו מאד חשוב ובעיקר הרגשתי אשמה על זה שלא עשיתי כלום ואפילו נהניתי מזה.

ולקח לי זמן להבין ולזהות שבעצם בכל פעם שישנו חופש, בין אם זה חופש גדול או סתם חופשה קצרה של הבנות שלי מהלימודים, יחד עם החופשה ישר מגיע באוטומט המבט העמוס שמוטבע בתוכי עמוק על איך ׳אמורים׳ להתנהל או לנצל זמנים של חופשה ובעיקר על איך ׳לא בסדר׳ להעביר את הזמן הזה.

וישר עולות בי מחשבות של אשמה ומחשבות שאם לא עשיתי איתן שום דבר ׳מועיל׳ היום זה אומר שאני עצלנית, אמא גרועה או שזה אומר שאני לא דורשת מעצמי מספיק ולא יודעת להתאמץ ולהשקיע מספיק.

ומה לגבי ההסכמה פשוט לנוח או להעביר את היום מבלי לעשות משהו מיוחד? הילדה שבי מזכירה לי שמותר לי לנוח רק כשאני חולה או רק אחרי שהתאמצתי מאד ועבדתי קשה, בלי זה אין לי לגיטימציה לא לעשות כלום. סתם לנוח? זה ממש בגדר העצלנות גרידא.

יש זמן של חופש משמע צריך לייצר משהו, לעשות משהו מועיל ומשמעותי ומבלי זה אין לי זכות קיום הורי ואני בעיקר לא בסדר או לא טובה כמו שאני.

ולאט לאט זיהיתי כמה אני מנסה להוכיח לסביבה שמגיע לי לנוח. הייתי מחכה לאישור מבחוץ שעבדתי ממש קשה ולכן 'מגיע' לי לנוח. ובמיוחד בחופש הגדול כשכולם מסביב עושים המון דברים - תחושת האשמה מתיישבת לה טוב טוב במרכז העומס ועובדת שעות נוספות בלשכנע אותי כמה אני לא מספיק משקיעה, לא מספיק מתאמצת, לא מספיק משתדלת למצות את החופש.  להספיק המון דברים וחוויות. כשבתכל'ס כל מה שרציתי זה לנוח ולהיות בבית ביחד בפשוט שלנו.

ועם הלימוד הבנתי פתאום שהעבודה המשמעותית שלי מול עצמי היא דווקא ההסכמה שלי שמותר לי - לנוח.

אבל לנוח לא בגלל משהו שעשיתי, אלא פשוט כי אני רוצה וכי מנוחה עושה לי טוב ולא בגלל ש׳מגיע׳ לי או עבדתי קשה או לא ישנתי בלילה, אלא כי זה מה שאני מרגישה שנכון לי ולנו כרגע. ואני ממש לא צריכה לתרץ או להצטדק על זה.. אלא פשוט להסכים לנוח.

ואני פוגשת את התנועה הזאת שוב ושוב בתוכי בחופש הזה. כמה אני מסכימה לבנות שלי פשוט לנוח. ולהניח להן לנוח. להניח לימים של 'בטלה' ושל 'לא כלום' וכמה אני מוקפצת ותגובתית למול זה.

ואתמול כולן ישבו על הספה וכל אחת התבטלה בדרכה שלה וקלטתי כמה בתכל'ס הן ממש זקוקות לזה, ל-לא לעשות כלום.  לנוח מהמירוץ החברתי והאישי של כל השנה ורגע להניח לעצמן לנוח.

וכמה העבודה שלי כאמא היא להסכים להניח להן לנוח.

כי באמת מה שהילדות שלי זקוקות לו בחופש הגדול הזה זה פשוט לנוח ובטח אחרי השנה המאתגרת הזו שעברנו אותה כולנו. אחרי שנה שלמה שבה הן התמודדו עם מלחמה, עם אזעקות ועם אבא בצבא, אחרי שנה שהן עבדו קשה, התרוצצו, גדלו, צמחו, והתמודדו עם אינספור דברים, ואפילו עצם זה שהם קמו בכל בוקר מחדש בהתמדה ובמסירות ליום שלהם למרות כל מה שקרה פה זה בכלל לא מובן מאליו וזה דרש מהן הרבה אנרגיות וכוחות וכל מה שהן זקוקות לו עכשיו זו מנוחה והרבה רגעים שבהם הן לא עושות כלום.

אז אני מניחה שהשאלה הבאה שתבוא: אז למה אם הילדים שלנו זקוקים למנוחה הם כל כך הרבה פעמים באים ומתלוננים שמשעמם להם?

חשוב להבין שמשעמם לי זו אמירה שהיא הרבה מעבר לשיעמום. זו אמירה רגשית עמוקה שיכולה להגיד שכרגע אני זקוק לחיבור, היא יכולה להגיד שאני קצת לא רגיל להיות עם עצמי ואני צריך ללמוד את זה מחדש, זו יכולה להיות אמירה שבה אני מרגיש עייף או זקוק להכוונה אבל זה לא אומר שבאותו הרגע צריך למלא את זה בעשייה. לפעמים זה בסדר שמשעמם, זה בסדר שהמוח והחשיבה נחים מלייצר עוד משהו, מלעשות עוד משהו פרודוקטיבי. מנוחה זה צורך לא פחות משמעותי לגוף ולנפש שלהם ובטח עבורנו.

עם השנים למדתי שכשאני מתכננת יחד איתן את החופש הגדול אני חושבת על עוגנים שבהם נעשה דברים משפחתיים אבל אני משאירה המון רווח לכלום, רווחים שבהם הן צריכות להמציא את עצמן וגם רגעים שבהם הן ישתעממו. אני הרבה פעמים פוגשת בעצמי שהשיעמום שלהם יכול להפגיש אותי עם בהלה. כי אם משעמם זו אשמתי שלא ייצרתי עבורן עשייה או שהפיתרון אצלי. אבל כשאני מוכנה לא להיבהל מהשיעמום ולא לרוץ לפתור אותן עבורן או אפילו לתת רק התחלה של רעיון אז פתאום הן מפתחות את זה לעולם יצירתי ועם מלא דימיון הרבה יותר ממה שאני כמבוגרת יכולתי לחשוב או להציע להן.

אבל לפני שאנחנו מצליחות ללמד את הילדים שלנו לנוח ולהשתעמם אנחנו צריכות ללמוד את זה בעצמנו. ללמוד לעצור, לנכוח ופשוט לנוח.

אז האם את מוכנה להשתעמם? מסכימה לעצור ולנוח? מוכנה רגע לעצור את כל המשימות ופשוט לנכוח בלי לעשות משהו?

אז האם את מוכנה בחופש הגדול הזה לתת לילדים.ות שלך ולעצמך פשוט לנוח?

ואם את מרגישה שאת מתקשה לשחרר את תחושת האשמה ואת ה׳צריכים׳ ואת עייפה מלרוץ ממקום למקום אני מזמינה אותך לפגישה ממוקדת איתי (בזום) בה נמצא איך גם בתוך החופש את עוצרת לדאוג לעצמך.

מאחלת לכולנו חופשה שבה נסכים לעצמנו לנוח ולהתאוורר מהעשייה הבלתי פוסקת ולהיות ברגעים פשוטים של ביחד מבלי צורך לעשות אלא פשוט להיות.