החיים שלי או החיים שלו? מחשבות לקראת הראשון לספטמבר:

בעוד כמה ימים נפתחת שנת הלימודים החדשה ויחד עם ההתרגשות, ההכנות וקניית הציוד החדש מתגנבות ללב גם החששות: מה יהיה ואיך. והאם השנה יהיו לו חברים? והאם השנה היא תרגיש שמבינים אותה? האם השנה הוא יקבל מורה שיראה אותו והאם השנה היא תרגיש אהובה ומקובלת?

כל כך הרבה מחשבות, דאגות ותפילות אנחנו מכניסות בתוך התיק שלהם ביום הראשון. יחד עם הכנת הכריך אנחנו לוחשות מילים וברכות ומקוות שהשנה תהיה טובה מקודמתה או אולי לפחות תהיה כמו הקודמת רק לא פחות ממנה.

ויחד עם הילדים שלנו שמתרגשים לזה שהם עולים לכיתה א' או לכיתה ד' או לחטיבה גם אנחנו עולות יחד איתם. נזכרות איך אנחנו היינו בגילם. כמה חששנו, כמה רצינו וקיווינו וכמה התאכזבנו או נפגענו.

ובלי לשים לב, אנחנו פעמים רבות מניחות עליהם את הכאבים שלנו, את החסר שלנו, את המקומות הלא פתורים שלנו שנשארו אי שם בביה"ס היסודי או בחטיבה ובתיכון.

ובלי לשים לב הרבה פעמים דרכם אנחנו בעצם מרפאות את הילדה שבנו או כמו שכתב אהוד מנור, "זו ילדותי השנייה".

אבל מה קורה כשהילדה שבנו במקום לעבור תהליך של ריפוי וקבלה של חוויות העבר עוברת לנהל את האימהות שלנו? עוברת להתערב בבחירות של הילדים שלנו וברצונות שלהם ובעצם ההגשמה של הילדים שלנו הופכת להיות ההגשמה שלנו?

מה קורה שאנחנו חושבות שהחיים שלהם הם החיים שלנו? שכל מה שלא הגשמנו בילדות הם יגשימו עבורנו?

בעצם מה שקורה זה שנוצר תהליך של פיצוי עבור הילדה שבנו דרך הילדים שלנו, מה שמייצר המון עירבוב רגשי ותחושה של אשמה לא מודעת אצל הילדים שלנו שהם אחראים לאושר שלנו וכשזה לא קורה זה באשמתם.

אותה ילדה שבנו מרעישה מאד מבפנים ונורא נבהלת כשהילדים שלנו מתמודדים עם דברים שמזכירים לה את ההתמודדות או את הכאבים שלה כילדה. ובמקום להיות על מקומה כאמא ולסמוך עליהם ועל הכוחות שלהם היא מתנהלת מתוך החסר שלה וממהרת לפצות או לפתור עבור הילדים שלה את הכאב ובעצם היא ממהרת לפתור עבור הילדה שבה את הכאב.

אז איך אפשר אחרת?

"הַלּוֹמֶדֶת מַפְרִידָה אֶת הַיַּלְדָּה הַסּוֹעֶרֶת - מֵהַלּוֹמֶדֶת וּמְקַבֶּלֶת אֶת עָצְמָהּ". (ימימה)

אפשר להתחיל לעשות עבודה של הפרדה. לראות בתוכנו את הילדה הסוערת הזו שממהרת להגיב, שממהרת לפצות ולפתור הכל ורגע לעצור לפני פעולה. רק לראות אותה, לשמוע את הסערה הפנימית שמתחוללת בתוכה, אולי לכתוב את הסערה הזו ולתת לה מקום אבל לבחור לא לפעול מתוכה.

אפשר להתחיל להסכים לקבל את הכאב ואת החסר של הילדה הזו שבתוכנו. יכול להיות ששנים היינו עסוקות בלהקטין את מה שכואב לב, או להתעלם או להדוף אבל כל מה שהיא זקוקה לו זה מקום ונראות. זקוקה שניתן מקום לחוויה שלה ואז היא תפסיק להרעיש ולדרוש את המקום דרך פיצוי בילדות של הילדים שלנו. אלא תתחיל להתקיים הפרדה בין הילדה הסוערת לבין האמא שאנחנו היום.

אפשר להתחיל להסכים לחבק את הילדה הזו שבנו, להגיד לה את המילים הטובות שהיא הייתה זקוקה להן כל השנים, להסכים להגיד לה: אני רואה אותך, אני שומעת אותך, זכותך להרגיש ככה.

ואפשר שהאמא שאנחנו היום תושיט יד לילדה הזו שבנו ותגיד לה שהיא פה גם בשבילה.

ואפשר לשמוע את אותם המקומות שהילדה שבנו זקוקה בהם להגשמה ולראות איך אפילו בחלקיות אנחנו מפנות לה מקום היום בחיים שלנו, אולי היא לא סתם מידפקת על דלתנו שוב ושוב, אולי יש פה חלומות או רצונות עמוקים שהיא רוצה שנשמע אותם?

ברגע שאנחנו יוצרות הפרדה בין החיים שלנו לחיים שלהם, אז פתאום יש מקום גם לחיים שלנו וגם לחיים שלהם.

וכל אחד מתקיים במלוא הפוטנציאל שלו כנפרד וכשלם בעצמו.

ואם עולות דאגות וחששות אמיתיות איך אפשר להיות שם בשביל הילדים שלנו אבל מבלי להתערבב?

אפשר לשמוע אותם ולצד זה להניח את הזרקור ואת המבט הפנימי ההורי על הכוחות שלהם, לסמוך ולחבק את מי שהם ולהאמין בהם שהם ימצאו את הדרך שלהם הייחודית לצלוח את האתגרים שבדרך.

אז שיהיה הראשון לספטמבר שמח, סומך, מאמין ובעיקר מחבק את הילדים שלנו ואת הילדות שבנו.

ואם את מרגישה שאת רוצה ללמוד איך לייצר את ההפרדה הזו בצורה מעמיקה, את מוזמנת להצטרף לקבוצת המתחילות בזום שמתחילה שבוע הבא.