'לא נעים לי' - גם בזמן מלחמה:

אחרי השביעי באוקטובר הרגשנו כולנו שקיבלנו פרופורציה לחיים וכל הדברים ה'קטנים' שהתעסקנו בהם זזו הצידה ופינו את מקומם לדברים החשובים שקורים פה עכשיו..

אבל עם הימים שחלפו והזמן שעובר, הדברים האישיים והיומיומיים שכל אחת מאיתנו התעסקה בהם חוזרים לצוף על פני השטח ויחד איתם עולים תחושות של אשמה ותחושות של 'לא נעים' לחזור ולהתעסק בעצמנו עכשיו כשבחוץ מתעסקים בדברים כל כך גדולים וקשים.

לא נעים לי..

כשאני שואלת חברות, תלמידות ומטופלות איך הן מרגישות, אני מקבלת בימים האלה לרוב את אותה התשובה: "כמו כולם".. או במילים של חיים גורי:

" מָה שְׁלוֹמְךָ?! שׁוֹאֲלִים אוֹתִי בָּרְחוֹב אֲנָשִׁים לְמִינֵיהֶם -שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי,אֲנִי מֵשִׁיב לָהֶם".

וכשאני מתעקשת ואומרת שבכל זאת שלומך הוא לא כמו של כולם.. כי את לא כולם,

אני מקבלת תשובות הססניות ובעיקר תחושת שלא נעים להתעסק בצרות האישיות כשכל זה מתחולל בחוץ וצריך לקחת עכשיו הכל בפרופורציה (ויש הבדל בין לקחת דברים בפרופורציה לבין להדוף או לבטל את מה שאנחנו מרגישות..).

וזה הכל נכון ויפה לתחילת המלחמה ולימים הראשונים שכולנו היינו בו בהלם והתגייסנו ונרתמנו למצב החירום שדרש מכולנו להניח את הכל בצד.

אבל אנחנו כבר לא שם.

החיים ממשיכים והדברים שאתגרו אותנו מקודם עדיין קיימים והרבה פעמים בהרבה יותר עוצמה כי ככה זה כשהנפש שלנו נמצאת על הקצה כבר כל כך הרבה ימים..

והמתח, העייפות והחרדה רק מגבירים את הדברים לווליום גבוה יותר.

רק שאם אנחנו נמשיך להרגיש 'לא נעים' על זה שמעסיקים אותנו עוד דברים חוץ מהמלחמה וגם נדאג כל הזמן להקטין את התחושות שלנו כי הם רק 'צרות קטנות' לעומת הצרות הגדולות שיש פה.. אז בסופו של דבר אנחנו נסב לעצמנו יותר נזק מתועלת.

אנחנו שוכחות שהדברים שדוחקים אותם לצד הם לא נעלמים (גם אם זה נראה למראית עין..) ולהפך ככל שאנחנו הודפות, מבטלות ודוחקות אותם, לבסוף הם ייצאו בעוצמה גדולה יותר בהמשך.

ההתמודדות שהייתה לך לפני שכל זה התחיל עם הילדים המיוחדים שלך עדיין קיימת או עם הטיפולי פוריות שאתם מתמודדים איתם, או הקשיים הזוגיים או הדיכאון שלך או החיפוש שלך אחרי זוגיות או הרצון שלך להיטיב את הקשר שלך עם הבת שלך או המערכת היחסים המורכבת שלך עם אמא שלך ועוד ועוד..

כל אלו לא נעלמו אחרי ה7.10 והם עדיין פה ועדיין מאתגרים ואולי אפילו עוד יותר עכשיו.. וזה בסדר ואף נדרש ממך כחלק מהחזרה לחיים לחזור ולהתעסק ברווחה הנפשית שלך האישית, הזוגית והמשפחתית כדי לשמור על עליך ועליכם ועל הסירה הפרטית שלכם גם שהים בחוץ סוער.

כי חלק מהחוסן של כל אחת מאיתנו זה יחד עם המלחמה וההתמודדות הלאומית זה להסכים לאט לאט לחזור לחיים, לאט לאט לחזור להתמקד ולדאוג לעצמנו ולכוחות שלנו ולחזור לטפח את מה שהתחלנו לטפח גם קודם.

וכמו שברור לך שאת העציצים שלך את לא הפסקת ולא תפסיקי להשקות למרות כל המצב כי הם צריכים הזנה ולא משנה מה.. כך בדיוק הנפש שלך.

אנחנו לא בתחרות על הרגשות עם אף אחד ואין 'יותר' או 'פחות'. הצרות שלך הן לא קטנות או גדולות הן מה שהן וזכותך ותפקידך לא להזניח אותם, אלא לפנות להם מקום גם עכשיו ובמיוחד עכשיו.

כי "יש לך זכות לקיום מבלי להצטדק". (ימימה)

אז אני רוצה רגע להזמין אותך לעצור ולחשוב:

מה הן הקולות של ה'לא נעים' שמנהלים אותך?

ובעצם מה הקולות האלה יכולים לגלות לך על הצרכים שרוצים שתקשיבי להם?

את מוכנה רגע לעצור מהקריאה ולעשות תרגיל כתיבה קצר?

מזמינה אותך לקחת דף ולרשום לעצמך 7 משפטים שמתחילים במילים: "לא נעים לי להתעסק עכשיו ב.."

ובלי לחשוב יותר מידי, רשמי מה שעולה לך ישר מהבטן מבלי לחשוב ומבלי לשפוט או לבקר את זה.

ולאחר שכתבת..

שימי לב:

האם מה שכתבת הפתיע אותך?

האם אלו צרכים שאת נותנת להם מקום כרגע?

ומה היה קורה אם דווקא עכשיו היית מפנה להם מקום?

אני נותנת לך זמן שהות, להמשיך ולהתבונן בשאלות הללו

ואת מוזמנת להמשיך ולשתף אותי בהבנות שעולות בך אחרי התרגיל.

ומאחלת לכולנו בשורות טובות

ושנזכור להנסכים ולדאוג לנפש שלנו גם ובמיוחד בימים האלו.

כלילה

ואם את מרגישה שהיית רוצה לקבל מקום מכיל לכל מה שמדאיג אותך עכשיו

ואם את רוצה להרגיש שמותר לך לחזור ולהתעסק בכל מה שהתעסקת בו גם קודם,

אני רוצה להזמין אותך למפגש של שעה בזום (כדי שתוכלי להיות בבית שלך במקום הנוח והמוכר ובכל זאת לייצר שינוי) ובשעה הזו ביחד נפנה מקום בדיוק למה שאת צריכה מבלי להתנצל על שום דבר.

מוזמנת לכתוב לי ונקבע.