למה הדאגה לעצמנו תלויה באחרים?

בכל תחילת שנה אנחנו מבטיחות לעצמנו שהשנה נשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות. נאכל יותר בריא, נעשה ספורט, נפנה זמן קבוע לבילוי עם חברות ולבילוי עם עצמנו, לא נעבוד קשה מידי ונשאיר זמן לבילוי זוגי ועם הילדים בנחת והנה אנחנו מגיעות לשלב הזה בשנה ומגלות שאנחנו שוב בעומס של משימות לא נגמרות והדאגה לעצמנו שוב ירדה לתחתית שרשרת המזון.

אז למה זה כל כך מסובך בשבילנו לדאוג לעצמנו?

כילדות הצרכים הפיזיים והרגשיים שלנו היו תלויים באופן מוחלט במבוגרים המשמעותיים שסבבו אותנו. לא יכלנו לדאוג לעצמנו והיינו תלויות במישהו אחר על מנת לקבל את הצרכים שלנו וכשהם לא התמלאו נשארנו בחוויה כואבת של חוסר אונים ונזקקות. לכן, הילדה שבנו הפנימה משוואה פנימית שבה:

מימוש צרכים = תלות מבחוץ.

ולמרות שאנחנו כבר מזמן לא ילדות עדיין בתוכנו אנחנו מחזיקות את הילדה הזאת שתלויה בחוץ על מנת לקבל את הצרכים שלה וזה משאיר אותנו בעמדה מאד תלותית, קורבנית וחסרת אונים. זה מכניס המון מתח והתחשבנות בתוך מערכות היחסים שלנו.

אז למה כל כך קשה לנו להתבגר רגשית ולדאוג לעצמנו?

כי רובנו קיבלנו מספר אמונות שגויות שקשורות בלגיטימציה לדאוג לצרכים שלנו:

1. לדאוג לעצמי = אגואיסטיות.הציפייה החברתית מאיתנו זה קודם כל לדאוג לאחרים ולכן מי שדואגת לעצמה נתפסת כאגואיסטית וכמרוכזת אך ורק בעצמה.

2. מגיע לי לתת לעצמי רק אחרי שעבדתי קשה ורק אז ׳מגיע׳ לי לתת לעצמי.

3. דאגה לעצמי = באה על חשבון אחרים, זה או אני או אחרים וזה לא יכול להתקיים ביחד ולכן כל נתינה לעצמי תגרום למישהו אחר לשלם על זה מחיר ולהיפגע.

4. כדי לתת לעצמי אני צריכה לקבל אישור ולגיטימציה מבחוץ כדי להרגיש עם זה בסדר.

האמונות השגויות האלה שאנחנו הולכות איתן הפכו להיות נקודת המבט שלנו על עצמנו והן לא מאפשרות לנו להרגיש חופשיות ובלגיטימציה הפשוטה של לתת לעצמי פשוט כי אני אוהבת את עצמי, לא בגלל ולא כתוצאה מ.. אלא פשוט מעצם היותי.

וככה, בלי לשים לב, אנחנו מתחילות לנהל עם עצמנו מערכת יחסים שבה האהבה שלנו לעצמנו תלויה בתוצאות, מצטדקת, לא לגיטימית ותלויה במישהו אחר שיאשר אותה.

כדי להצליח לזוז מאותן אמונות מגבילות שאנחנו אוחזות בהן צריך להתחיל להניח עליהן סימני שאלה.

האם באמת כשאני דואגת לעצמי אני אגואיסטית? האם באמת כשאני נותנת לעצמי זה בא על חשבון מישהו אחר? האם באמת מגיע לי לתת לעצמי רק אם הוכחתי מאמץ ועבודה קשה? האם באמת כדי לתת לעצמי אני חייבת אישור ולגיטימציה חיצונית?

סימני השאלה האלה יתחילו לאט לאט לייצר מרווח של תנועה בינינו לבין האמונות המגבילות והמעכבות שבסופו של דבר עוצרות אותנו מלדאוג לעצמנו.

לאט לאט התשובות שיעלו יספרו לנו סיפור אחר, סיפור של בחירה בעצמנו, סיפור של הבנה שאנחנו לא צריכות אישור מאף אחד כדי לאהוב ולדאוג לעצמנו, סיפור שבו נבין שגם האימהות שלנו התקשו לדאוג לעצמן בדיוק מאותן הסיבות, סיפור שיזכיר לנו שאנחנו לא רוצות להעביר את זה הלאה לילדות שלנו וסיפור שיזכיר לנו שלדאוג לעצמנו זה ה-תפקיד שלנו בעולם

.  

אם גם את מרגישה שאת מתקשה לדאוג לעצמך ואת מחזיקה בשלל אמונות מעכבות על הלגיטימציה שלך לתת לעצמך, אני מזמינה אותך לקבוע איתי זמן לתהליך של חקירה משותפת בה ביחד נמצא איך את יכולה לקחת מקום ולדאוג לעצמך