למצוא רפסודה בתוך הסערה

כבר כמה חודשים שבמקביל לסערה שמתרחשת בחוץ מתקיימות סערות גם בתוכי בפנים שהופכות ומטלטלות, סערות כאלה שאני יודעת שנצא מהן אחרת מאיך שנכנסו.

וכמו שכותבת אווה קילפי (שחגגה ממש לפני שבוע יום הולדת 96!):

ובגלל שאני שומעת מסביבי על רבות המתמודדות גם הן כרגע עם סערות אישיות ולא פשוטות בחייהן, חשוב לי להניח פה הבנות וכלים שעוזרים ועזרו לי לצלוח את הזמנים האלה ואולי יהיו גם לכן לעזר.

כלי ראשון - הילדה והלומדת:

בזמני סערה אני ישר מזהה שמתקיימים בתוכי שני קולות: קול הילדה וקול הלומדת.

הילדה שבי, היא אותה ילדה שכשנפגשת עם סערה היא ישר מרגישה חסרת אונים ומאד רוצה פשוט להיעלם מתחת לשמיכה ולחפש איזה אסקפיזם מול הנטפליקס ושמישהו יבוא ויעשה פה סדר ויקח אחריות במקומה וכשזה לא קורה כמובן היא מאד מתאכזבת, מתוסכלת, מתקרבנת ומשתבללת ובעיקר היא משקיעה המון מאמצים ואנרגיות בלהיאבק ובלכעוס על המציאות שהיא לא קרתה כמו שהיא רצתה.

לעומתה יש את הקול של הגדולה שבי (או במילים של הלימוד ׳הלומדת׳ שבי) שמסכימה לקבל את המציאות ומבינה שמה שיש זה מה שיש כרגע והשאלה היא איך צומחים וגדלים מפה.

גם ללומדת וגם לילדה יש פה תפקיד מאד חשוב.

התפקיד של הילדה הוא להשמיע לי את הכאב העמוק שעולה בי בעקבות הסערה, רק שהיא לא יודעת להתמודד עם הכאב והיא בורחת ממנו על ידי זה מחפשת את מי להאשים ועל מי להשליך את הכעס והכאב.

התפקיד של הלומדת הוא לחבק את הילדה כמו שהיא על הדרמות שלה וללמד אותה ברגישות ובחוכמה איך ללמוד להתמודד עם הכאב מבלי לברוח ממנו מצד אחד ומצד שני איך לצמוח ולגדול ממנו.

אז איך אפשר ללמד את הילדה להתמודד עם הסערה כשהיא מרגישה מולה חסרת אונים?

זה להסכים קודם כל לא להתווכח עם מה שהילדה מרגישה, לא לשפוט ולא לבקר אלא להסכים לחבק ולהכיל את כל מה שעולה בה בעקבות הסערה הזו.

כמו שאנחנו יודעות מצויין להיות עבור הילד או הילדה שלנו כשהם סוערים אחרי משהו שקרה להם ואנחנו לא מתווכחים איתם או אומרות להם שהם מגזימים או הודפות את הבכי אלא יודעות רגע רק לחבק בשקט, בדיוק את אותה איכות שקטה אנחנו צריכות ללמוד להפנות אותה כלפי עצמנו ולהיות רגע עבור הילדה שבנו אותה אמא מכילה ומחבקת.

וכשנסכים רגע לשהות עם הכאב שלה מבלי להיבהל אז גם הילדה שבנו תסכים לשהות עם מה שהיא מרגישה בלי בהלה ודרך זה היא תבין על עצמה דברים חדשים. תבין שהיא מסוגלת להתמודד, תבין שיש לה כוחות, תבין שהיא בסדר גמור למרות כל מה שסוער ומאתגר ושהיא אהובה גם כשהיא סוערת.

הזמנה לתרגיל:

1.    קחי דף וכתבי בראש הדף: ״אלו קולות הילדה שעולים בי למול מה שאני מתמודדת עכשיו״: ותני לכל מה שעולה בך להיכתב מבלי לחשוב יותר מידי, תני מקום לילדה ולכאב שלה.

2.    לאחר מכן קראי שוב את מה שכתבת וכתבי מתוך הלומדת שבך תשובה תומכת, מכילה ומחבקת לקולות של הילדה.

כלי שני – הסכמה למציאות:

בחיים שלנו תמיד יהיו נסיבות חיצוניות משתנות שיכולות להשפיע על התחושה הפנימית שלנו, אבל מה שיקבע את מידת הקושי או הסבל שלנו הוא לא מה שקורה בחוץ אלא מה שקורה בפנים.

בעצם אחד הדברים שהבנתי על עצמי זה שהסערה או הנסיבות החיצוניות הם לא מה שגרמו לי לסבל, אלא דווקא המאבק שלי והניסיון בכוח לשנות את המציאות ואת האנשים שמעורבים בה הם אלה שגורמים לי לסבל. ככל שהמאבק שלי במציאות גדל כך התעצמו תחושות הקורבנות, חוסר האונים והסבל. ורק כשהסכמתי להרפות מנקודת המבט הזאת ועל אף שכלום לא השתנה בנסיבות החיצוניות -  חזרתי להרגיש בפנים הרבה יותר טוב, כי החזרתי לעצמי את יכולת ההובלה והשליטה על המציאות הפנימית שלי.

המאבק במציאות הוא מנגנון הגנה מילדות שהגן עלי מלפגוש את התסכול והחוסר אונים ונתן תחושת שליטה מדומה במציאות ולכן לא היה לי בכלל פשוט להרפות מהבחירה האוטומטית להיאבק בכל הכוח במציאות. אבל כשהסכמתי לקבל שמה שקורה עכשיו זה מה שיש ולא תהיה כרגע מציאות אחרת התחלתי למצוא את הדרך איך אני כן יכולה להשפיע על המציאות הפנימית שלי: רגשות ומחשבות גם כשהדברים כרגע מצומצמים ומאתגרים מאד והחוסר אונים פינה את מקומו לתחושת מסוגלות, יצירתיות והתפתחות אישית.

הזמנה לתרגיל:

מזמינה אותך לזהות סיטואציה בחיים שלך שאת כרגע נאבקת בה ומתקשה לקבל אותה כמו שהיא (מוזמנת לכתוב את ההבנות שעולות לך):

1.    מה את כל כך חוששת שיקרה אם תקבלי את המציאות כמו שהיא?

2.    מה את מגלה על עצמך דרך המציאות החדשה הזו?

כלי שלישי - לייצר עבורי עוגנים במציאות:

כשהסערה מתגברת היא סוחפת אחריה את כל המציאות שלי ונדמה שכבר אין אותי בנפרד ממנה וככל שהעירבוב גדל היכולת שלי למצוא את עצמי בתוכה ולמצוא את הדרך לצאת ולגדול ממנה הולך ופוחת והמצוקה הולכת וגדלה.

אבל ככל שאני לא מוותרת על ליצור עוגנים במציאות שהם רק עבורי ולא משנה מה קורה בחוץ אני בנתינה לעצמי, אז אני בעצם מייצרת איים שקטים של יציבות, וודאות ומילוי מצברים - גם כשהכל לא ידוע ולא ברור.

לעומת זאת, כשאני שוכחת את עצמי בתוך הסערה תחושות הקורבנות והתיסכול רק גדלות ומעצימות את הקושי עוד יותר. האחריות היא רק שלי לא לשכוח את עצמי בתוך כל הסערה ולדעת לפנות לעצמי מקום גם עכשיו, אף אחד אחר לא יעשה את זה עבורי.

בעצם כשאני זוכרת להיות עבור עצמי ולא משנה מה קורה, אני מורידה את התלות בחוץ שיפתרו לי את מה שלא מצליח או לא ידוע כרגע ואני עוצרת להקשיב ולבדוק איך כרגע אני יכולה למרות ועל אף הכל למלא את המצברים ואת הכוחות שלי.

אני לומדת לזהות מה יכול להעניק לי רפסודה בתוך הסערה וכוחות. זו יכולה להיות רפסודה קטנה או כמה רפסודות, אבל העיקר הוא להפנות קשב לעצמי ולצרכים שלי גם כשסוער ולמצוא מה היא הרפסודה הזו ולתרגם אותה למשהו ממשי במציאות בסופו של דבר.

הזמנה לתרגיל:

כתבי רשימה של 2 – 3 דברים שאת מרגישה שיכולים עכשיו באופן המיידי למלא אותך בכוחות. זה יכול להיות לשבת לקפה עם חברה וזה יכול להיות לשמוע פודקאסט שעושה לך טוב או לצאת מהבית. כל דבר שרגע מייצר לך אי עבור עצמך.

מזמינה אותך אחרי הזיהוי לנעוץ אותם ביומן בשבוע הקרוב כדי שאכן יתקיימו בפועל.

חשוב לי להגיד מניסיון אישי שזה באמת לא פשוט להתמודד עם זמנים סוערים ובטח עכשיו כשסוער גם בחוץ וגם בפנים, אבל מבטיחה לך שלאט לאט את תמצאי בתוכך את הכוחות ותמצאי את הדרך שלך בחזרה לעצמך המחודשת, הגדולה והאחרת.  

ואני רוצה להזכיר לך שאם את מרגישה שאת זקוקה ליד תומכת בסערה הזאת אני פה מחכה לך להיפגש איתך ושביחד נמצא את הדרך שלך לגדול ולצמוח גם מזה.

חיבוק ממני לכל הסוערות, לכל המחפשות את הדרך ולכל מי שעסוקה בלשחות במים העמוקים עכשיו, השמש עוד תגיע.

כלילה