לקבל את האמא שאני ולשחרר את האמא שהייתי.

כבר 5 חודשים שאני מרגישה לא האמא שאני רוצה להיות. שאני יותר מודאגת, יותר עייפה, פחות עם סבלנות ויותר מחפשת את רגעי השקט שלי.

ואני שמה לב שכל הזמן יש בי איזה קול שאומר לעצמי שהנה עוד רגע, אוטוטו אני ״חוזרת לעצמי״, אני אחזור להיות האמא שאני מכירה בעצמי, האמא שאני אוהבת להיות.

ואני מתחילה להבין יותר ויותר שבמקום לקבל את המצב הנוכחי האימהי שלי, אני כל הזמן מחזיקה בדמיון של האמא שהייתי ועסוקה בשיכנוע עצמי של האמא שאני אוטוטו חוזרת להיות.

ופתאום נפל לי האסימון השבוע שזה לא יקרה, אני לא ׳אחזור׳ לעצמי, כי העצמי שלי כבר מזמן זז והשתנה (ובטח ברעידת אדמה שקרתה פה השנה) וכתוצאה מכך גם האימהות שלי השתנתה.

והצורך שלי להחזיק במוכר ובידוע או להסתכל על עצמי דרך משקפיים מצומצמות של האמא שאני ׳אמורה׳ להיות או האמא שעד עכשיו הייתה נכונה לי, גורמת לי לפספס את זה שהאימהות שלי גדלה ומשתנה, כי הצרכים שלי השתנו והגבולות הפנימיים שלי השתנו.

כשהילדות שלי גדלות ומשתנות אני מקבלת את זה כתהליך טבעי, אבל כשהאימהות שלי משתנה (גם בתהליך טבעי) בעיקר עולים לי מול זה רגשות אשמה וניסיון כל הזמן לחזור למוכר ולידוע.

כי בעצם מה הפחד הכי גדול שלי מלשחרר את השינוי באימהות שלי? זה הפחד מזה שאולי עכשיו לא יאהבו אותי כשאני אמא שונה, או שאולי אני לא אהיה מספיק טובה עבורן. זה בעצם קולות של ספק והיסוס ופחד מלאפשר לתנועה הפנימית הטבעית להתרחש ולגדול.

זה כמו שאגלה שהמידה שלי בנעליים גדלה אבל במקום לקנות נעליים במידה הנכונה והחדשה, אני אנסה בכוח לדחוף את עצמי לנעליים שקטנות עלי כבר כי הן מוכרות לי כבר. ולמרות שלא נוח לי בהן או צפוף ולוחץ אני עדיין אנעל אותן ואפילו אספר לעצמי על זה סיפורים שבעצם זה נוח וזו המידה המתאימה לי.

ה׳ילדה׳ שבתוכי מאד חוששת משינויים והיא בגדול תעשה הכל כדי לא לשנות כלום בסטטוס המוכר והידוע, כי ה׳לא נודע׳ הרבה יותר מפחיד, אז עדיף למנוע מעצמי גדילה מאשר לפגוש את הלא ידוע ואת הלא בטוח.

וכמה מקומות בחיים הדמיון הזה חסם ועצר אותי במקום האפשרות לקבל את מה שיש כרגע. אם זה הגוף שהשתנה אחרי הלידות ואם זו הזוגיות שמשתנה ובתנועה מתמדת, אני מזהה שהרצון הילדי שקיים בי ומנהל אותי ברגעי חוסר וודאות, כל הזמן מבקש לחזור למה שהיה וחוסם את האפשרות הרחבה יותר עבורי לראות את מה שקורה כרגע שיכול להיות שהוא הרבה יותר נכון ומדוייק למי שאני.

אבל המזל שלי שהקריאה הפנימית בתוכי להרחיב את התפקיד האימהי שלי לא נעצרת בעקבות הקולות החוששים והמהססים של אותה ילדה בתוכי והשינוי קורה כך או כך.

וכל השאלה היא האם אני מוכנה להצטרף לגדילה שמתרחשת או שאני אהיה עסוקה בלהאשים את המצב או את עצמי או את הסביבה הקרובה שלי במקום להיות כנה עם עצמי ולהודות שהנעליים בעצם כבר קטנות עלי..

להיות אמא זה מסע שלם של התרחבות וגדילה, מסע של פרידה והתקלפות ובכל מקום שבו אני אאחוז במוכר ובידוע ואאשים את עצמי על האמא שאני לא, במקום לקבל שיש פה אמא שגדלה ומתרחבת, אני פשוט אפספס את התהליך הטבעי שקורה ביחד ובמקביל לגדילה של הילדים שלי ואהיה בחוויה אימהית מכווצת ומצומצמת.

ההסכמה שלי לקבל את האימהות שלי כמו שהיא עכשיו, תאפשר לי להיות הרבה יותר שקטה ומדוייקת בתוך הבחירות האימהיות שלי ולנעול בדיוק את הנעליים במידה הנכונה עבורי, כרגע. 

ואולי המחשבות האלה הגיעו לא סתם דווקא עכשיו בזמן הזה בין פורים לפסח, בין המעבר בין החורף לאביב שבו משילים שכבות, מאווררים את הבית והארונות ועושים סדר ונפרדים ממה שכבר לא משרת אותנו ומעבירים אותו הלאה.

ואם את מרגישה שאת צריכה שמישהו יעשה יחד איתך סדר בארון האימהות שלך ושביחד נמצא מה היא המידה החדשה ואלו נעליים את נועלת עכשיו, את יותר ממוזמנת לקבוע איתי פגישה אחת ממוקדת בזום בה נעשה ביחד סדר וניפרד מהישן ונבחר את מה שכרגע תומך בך ובבחירות שלך.