מחשבות של סוף שנת הלימודים:

הגענו לשלב הזה בשנה שבו מסתיימת לה שנת הלימודים ואנחנו מסתכלות על הילדים שלנו בגאווה ובהשתאות. על כמה הם גדלו והשתנו ואיך כמעט שנה חלפה לה כל כך מהר, אבל לצד התחושות הנעימות והטובות מתגנבות להן לראש מחשבות על הדברים שהם לא הצליחו בהם או שיכלו יותר. עולות מחשבות של השוואה, אכזבה וציפיות לא ממומשות וזה הרבה פעמים צובע את המבט וגם מבלי שנאמר דבר משפיע על הדרך שבה אנחנו תופסות אותם.

וימימה במילים החכמות שלה מזכירה לנו: "אי אפשר שיהיה בן 16 כשהוא בן ארבע. לא למשוך אור בכוח". (ימימה)

ואני רוצה להוסיף במילים שלי שאי אפשר שתהיה בת 24 כשהיא רק בת 12. (כמה הייתי שמחה שלא ינהמו עלי בבוקר מבלי שאני אשמה במשהו או לפחות לא יטרקו דלת. כן כן גיל ההתבגרות הנהדר ( : )

ובמילים שלה היא מהווה תזכורת מאד חשובה עבורנו, שאי אפשר להאיץ בהם להיות מה שהם לא כרגע. ימימה מזכירה לנו שלאור שלהם יש את הקצב שלו ואי אפשר למשוך אותו בכוח גם אם ממש נרצה בכך. ויש להם את הזמן שלהם להתגלות ולגדול ואנחנו רק צריכות לזרוע שם עבורם אמונה אמיתית בהם ובכוחות שלהם.

כל כך הרבה פעמים אנחנו רוצות רק בטובתם ומתוך הרצון הזה אנחנו מעניקות לעצמנו לגיטימציה להשתלט על הרצונות שלהם ובעיקר דוחקות בהם להיות מה שהם עוד לא מוכנים להיות. שוכחות שיש להם את הזמן שלהם, את קצב ההתבשלות שלהם וכשאנחנו מאיצות בהם אנחנו בעצם רק מזיקות.

ואם אנחנו לרגע עוצרות ושואלות את עצמנו למה הם הכי זקוקים כרגע מאיתנו? אנחנו יודעות בעצמנו שהתשובה היא שנאהב אותם כמו שהם. אז למה זה כל כך קשה לנו בפועל לעשות את זה?

כי אנחנו מגלות על עצמנו לרוב שלא פשוט לנו להחזיק בעמדת ההמתנה הזו מול הילדים שלנו. אנחנו רוצות שיגדלו מהר, שיהיו כבר עצמאים, לא תלויים ובעיקר שיעשו את הדברים כמו שנראה לנו ובזמן שנראה לנו כי אנחנו דואגות, חרדות וחוששות ורוצות לדעת שהם בסדר, שהצליח לנו. מתוך זה אנחנו מנוהלות ופועלות מהאוטומטים שלנו ושוכחות שיש להם את הקצב שלהם ושכשאנחנו דוחקות בהם לעשות משהו שעדיין לא שם מבחינתם , זה לא נחווה אצלם כמיטיב אלא כחוסר רגישות, חוסר הבנה וכסבל ממש. כי הכלי שלהם עוד לא התרחב ועוד לא מוכן לזה.

כולנו יודעות שאי אפשר לגרום לעץ או לפרח לגדול בכוח, יש להם את הזמן שלהם ללבלב. אבל מול הילדים שלנו אנחנו לפעמים שוכחות את זה:

"גם לא מושכים אור לפני הזמן. אין אור שמעבר לכלי, אחרת הכלי יסבול"(ימימה),

ובזה שאנחנו דוחקות בהם אנחנו לא מגדילות ומצמיחות אותם, אלא להפך זה רק גורם להם להתכווץ ולהימנע ובעיקר לחוות ולהרגיש שהם מאכזבים את מי שהכי חשוב להם בחיים שזה אנחנו. מה שיוצר סבל גדול וגורם להם להתרחק מאיתנו כדי לא להרגיש את הכאב הזה ולנו להרגיש מאד מתוסכלות מזה שהם מתרחקים.

אז מה אפשר לעשות אחרת?

אפשר רגע לפני שאנחנו באות להעיר להם (ולא באמת ׳להאיר׳ להם למרות שזה מה שאנחנו מספרות לעצמנו.) לעצור ולשאול את עצמנו: האם זה באמת לטובתם? מאיזו עמדה פנימית אנחנו באות להגיד כרגע את מה שאנחנו רוצות להגיד? מתוך רצון לשנות אותם או מתוך קבלה אמיתית של מי שהם כרגע? האם הכלי שלהם מספיק גדול למה שאנחנו דורשות מהם?

האם אנחנו באמת בכנות מקבלות אותם כמו שהם עכשיו? על החלקים הלא עצמאיים, המתבגרים, הבועטים והזקוקים למרחב שלהם?

(וחשוב להבין שלקבל אותם לא אומר לקבל התנהגות שלא מתאימה לנו או פוגעת בנו, יש הבדל בין קבלה לבין הנחת דיוק וגבול וחשוב לא להתבלבל בזה)

ואם אנחנו מזהות שקשה לנו לקבל אותם כמו שהם, זו הזמנה בשבילנו לעצור ולבדוק מה במה שהם עושים מעצבן אותנו כל כך? מהי הנקודה שכל כך מטרגרת ומפעילה אותנו? ובמקום לרוץ להשליך, להאשים ולבקר אותם זו הזמנה לעצירה לבקר בתוך העולם הפנימי שלנו, לבדוק מה זה הפגיש בתוכנו.

כשאנחנו הופכות להיות ביקורתיות כלפי מישהו אחר המשמעות היא ללכת לבקר אצלו מבלי שהוא הזמין אותי, אני אורחת לא מוזמנת ופלשתי למרחב שלו רק כדי לא להיפגש עם המרחב שלי, שנחשף במפגש איתו.

במפגש עם הילדים שלנו, כשאנחנו מרגישות תחושות לא נוחות ותחושות של חוסר אונים זה מכניס אותנו למצוקה והאוטומט שלנו זה להתחזק על חשבון מישהו אחרואז לרגע מרגישות שהנה אנחנו שולטות בסיטואציה והכל בסדר, שבפועל רק החלשנו אותם והחלשנו את עצמנו.

אחת ההבנות המשמעותיות של הלימוד זו ההבנה שמערכות היחסים שלנו ובטח עם הילדים שלנו זו מראה עצומה עבורנו להבנה של עצמנו. אנחנו מאד רגילות להשליך על אחרים במקום לעצור ולהתבונן, אבל ההסכמה לעצור מביאה גילוי עמוק מאד על עצמנו.

מערכות היחסים שלנו עם הילדים שלנו מובילות אותנו למסע מאד עמוק שלנו עם עצמנו, אם רק נסכים בכך.

כשעולה לנו קושי מולם זה קושי עמוק ולא רק התנהגותי או טכני (למרות שהרבה יותר נוח להישאר רק ברובד הזה), זה מפגיש אותנו עם החלקים הילדיים שלנו, עם הפצעים שלנו ועם צרכים עמוקים שלא ממומשים בתוכנו.

וכשאנחנו מוכנות לעצור ולהתבונן בעומק על אינטראקציה מורכבת שקיימת במערכות היחסים עם הילדים שלנו, אנחנו יכולות להבין הבנות מאד עמוקות על עצמנו ועל הצרכים העמוקים שלנו.

אז אם נחזור למילים של ימימה, יש לנו הזמנה מאד משמעותית להתבונן על האוטומטים שלנו שמנסים למשוך בכוח את הילדים שלנו לגדול כבר מתוך הפחדים והחרדות שלנו  

וכשנסכים לראות שבן הארבע הוא רק בן ארבע וזה הקצב שלו, זה הזמן שלו, אז גם משהו בנו ירגע, משהו בנו יהיה הרבה יותר נוכח עכשיו במה שקיים ונשמח ונקבל אותם כמו שהם בחיבוק גדול במקום להיאבק ולגרום לסבל הדדי.

וכשיגיע הזמן הוא גם יהפוך להיות בן 16 אבל כשזה יגיע בזמן שלו זה יהיה כל כך יפה וכל כך בשל  ויציב משל עצמו, הכלי שלו יתרחב בזכות עצמו, בקשב ובקצב שלו ולא בגלל שהוא ממלא את הצורך שלנו או את החרדות והדאגות שלנו, אלא כתהליך שלם בפני עצמו שעשה בזמן הנכון עבורו ולא עבור אף אחד אחר.

אם את מתמודדת עם מורכבות במערכת יחסים עם הילד שלך והיית רוצה להכניס שם שינוי משמעותי - אני מזמינה אותך לקבוע איתי מפגש ממוקד אחד או שניים (בזום) בו נתבונן ביחד על הקשר שלכם ומה הוא בא לגלות לך על עצמך ואיך אפשר להניח ביניכם קירבה וחיבור במקום זירה של מרחק ומאבק.